פסק-דין בתיק ת"א 38483-04-10

א.  תמצית טענות התביעה

1.  התובעת , חברה העוסקת במתן אשראי ומימון למטרות שונות והנתבע ניהל אצלה חשבון הלוואה מס' 31016019, במסגרתו קיבל הנתבע מהתובעת הלוואה לרכישת רכב מסוג איסוזו רודיאו, שנת 2002 מ.ר 70-185-36 ( להלן: " הרכב" ).

ביום 13.4.08 נחתם הסכם הלוואה בין התובעת לגב' אליהו מירב - אשר בתקופה רלוונטית הייתה אשתו של הנתבע, על פיו הלוותה לה התובעת 65,000 ש"ח לפירעון ב- 48 תשלומים חודשיים החל מיום 13.5.08. בהתאם להסכם, נחתם שטר משכון על פיו שיעבדה מירב את הרכב לטובת התובעת.

מירב אליהו לא עמדה בתשלומים על פי ההסדר, והתובעת הגישה ביום 17.11.08 בקשה  לבית המשפט למינוי כונס נכסים לצורך מימוש הרכב אשר שימש כבטוחה להלוואה. ביום 19.11.08 מינה ראש הוצל"פ כונס נכסים למכירת הרכב .

ביום 22.12.08 נחתם הסכם בין כונס הנכסים לבין מציע ההצעה הגבוהה ביותר לרכישת הרכב,  בסך 50,000 ש"ח  עם חתימת ההסכם נמסרה, ביום 23.12.08  לגב' אליהו הודעה לפיה ניתנת לה אפשרות לפדות את הרכב בסכום ההצעה הזוכה.

2.  גב' מירב אליהו הודיעה לכונס כי בכוונתה לפדות את הרכב בסכום של 76,396 ש"ח, שהוא סכום חובה לתובעת. הכונס נעתר לבקשתה, וביום 18.1.09 נחתם הסכם בין הכונס לבין גב' אליהו (להלן: "הסכם לפירעון החוב" ו/או "הסכם הפירעון " ) לפיו תפדה גב' אליהו את הרכב בסכום של 76,396 ש"ח. ביום 18.1.09 נחתם הסכם מכר  בין כונס הנכסים למירב אליהו, באמצעות הנתבע שהיה מיופה כוחה, לפיו היא תפדה את הרכב בסך 76,396 ש"ח.

לצורך פידיון הרכב שילמה גב' אליהו סך של 20,000 ש"ח במזומן ולתשלום היתרה, בסך של 56,369 ש"ח, נטל הנתבע מהתובעת הלוואה, ובהתאם נחתם ביום 13.1.09 בין התובעת לנתבע, הסכם לפיו התובעת הלוותה לנתבע בסך 56,369 ש"ח שהייתה אמורה להיפרע ב-36 תשלומים חודשיים החל מיום 14.2.09.

הנתבע הפר את הסכם הלוואה שנחתם עמו, ועל פי ההסכם התובעת רשאית במקרה כזה, להעמיד לפירעון את מלו חובו, שהיה נכון ליום 25.3.10 בסך 57,962 ש"ח.

התובעת עותרת לחייב את הנתבע לשלם לה סך 57,962 בצירוף ריבית בהתאם להסכם.

 ב.  תמצית טענות ההגנה

1.  הנתבע, בעלה לשעבר של גב' אליהו אשר בבעלותה היה הרכב ולטענתו, חלק מתמורת רכישת הרכב מומן בהלוואה שקיבלה מירב אליהו מהתובעת. בפועל הרכב הוחזק על ידו והוא היחידי שעשה בו שימוש.

כאשר גב' אליהו לא עמדה בהחזר ההלוואה שחתמה עם התובעת, נקטה התובעת הליכים למימוש הרכב באמצעות המשכון שנרשם על הרכב לטובתה.

הנתבע, שהחזיק בפועל ברכב וביקש להבטיח שיקבל את הבעלות על הרכב, הסכים לשלם את יתרת חובה של גב' אליהו לתובעת ובלבד שיובטח כי עם סילוק החוב לתובעת, יוסר המשכון מהרכב והרכב יוותר בבעלות גב' אליהו כשהוא נקי מכל חוב ושיעבוד ואז, גב' אליהו תוכל להעביר את הבעלות ברכב על שם הנתבע.

2.  ביום 18.1.09, נחתם הסכם לפירעון החוב בין  הכונס לגב' אליהו שלפיו הוסכם כי חובה של גב' אליהו לתובעת יפרע באופן הבא:

סך של 20,000 ש"ח ישולמו תוך 24 שעות ממועד חתימת הסכם הפירעון והיתרה בסך 56,396 ש"ח יפרעו בתנאי הסכם הלוואה. 20,000 ש"ח שולמו לתובעת בהעברה בנקאית מחשבון הנתבע.

ביום  13.1.09, 5 ימים לפני חתימת הסכם הפירעון, נחתם הסכם הלוואה בין הנתבע לתובעת, לפיו ביקש הנתבע מהתובעת הלוואה בסך 56,396 ש"ח, לשם תשלום יתרת חובה של גב' אליהו לתובעת. בהסכם זה צוין שהנתבע אינו בבחינת לווה שמבקש לקבל מהתובעת הלוואה לרכישת רכב. מכאן, כך הנתבע, עולה שעל פי ההסכם הנתבע נטל את חובה של גב' אליהו, כדי לאפשר לו לרכוש את הרכב.

3.  טוען הנתבע שבבקשה בהסכמה לסגירת תיק ההוצל"פ שנפתח נגד מירב אליהו כחייבת למימון משכון, נכתב שהחייבת מתכוונת למכור את הרכב לנתבע ובכך לפרוע את חובה לתובעת, וזאת בהסכמת התובעת וכונס הנכסים.

טוען הנתבע, שהתובעת רשמה משכון על זכויותיו ברכב, עוד טרם  הועבר הרכב על שמו והתובעת לא הסכימה להעביר את הרכב על שמו מתוך חשש שיוטל עיקול על מי מהצדדים ברכב ולא תוכל לרשום את המשכון.

לאחר מו"מ בין הצדדים, נוסח הסכם לפיו, התובעת תסיר את השעבוד על הרכב עם סילוק כל החוב בגין הרכב. למרות ההסכמות רשמה התובעת משכון על זכויות הנתבע ברכב , ביום 26.3.09 בעוד שההלוואה ניתנה לנתבע ביום 13.1.09.